הרבה אידיאולוגיות מתנגשות מעל לראשי הציבור הישראלי. הרבה סיעות נוגחות זו בזו בין כתלי הכנסת, והררים של מלל נשפכים בעיתונות, סביב האסטרטגיות והיעדים הרצויים לישראל במסגרת מה שנודע בשם העימות הישראלי-פלסטיני. רובן המוחלט נסוב סביב הנחת יסוד ב...לתי מעורערת אחת: הפתרון של מדינה פלסטינית. למרבה התדהמה, בדיקה מעמיקה של הנחת היסוד הזו, או חלילה ערעור עליה, הם נחלתם הבלעדית של השוליים הזניחים בפוליטיקה הישראלית – חוגים מצומצמים בימין הקיצוני שעדיין דוגלים בפתרון של טרנספר וחלקים מסוימים מהשמאל שמאמצים את הפתרון של מדינה דו לאומית.
ההסתמכות העיוורת על הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" – שלא זכה לעיון מעמיק, כך נדמה, זה יותר מעשרים שנה – אומרת דרשני. אך הלוואי והיה מדובר אך ורק בהיעדרו של עיון תיאורטי כזה, שהוא הכרחי בכל חברה דמוקרטית וחופשית. הלוואי, מכיוון שנדמה כי בייחוד בשנים האחרונות, המציאות היומיומית של המזרח התיכון היא בעצמה זו שדורשת לבחון עד המסד את אסטרטגיית הדגל של מדינת ישראל מאז הסכמי אוסלו.
מקרה מבחן ראשון לאסטרטגיית המדינה הפלסטינית ניתן בנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000. אף על פי שהמצב בדרום לבנון שונה מהותית מהמצב ביהודה, שומרון וחבל עזה, יש דמיון בסיסי בין שני המהלכים הללו באשר שניהם דוגלים בנסיגה משטח שנמצא בשליטה צבאית ישראלית והפקרתו לטובת הכוח החזק ביותר בסביבה, שימלא מייד את הואקום הנוצר בו. במקרה של דרום לבנון, תוצאות המהלך היו ברורות כשמש. לא רק שהוא לא הוציא את הרוח ממפרשי הכוחות הצבאיים האנטי-ישראליים בלבנון, ובראשם חזבאללה, אלא שהוא עודד אותם להמשיך ביתר תוקף במלחמת הקודש כנגד האויב הציוני, קרי – אנחנו. את בעיית העילה פתרו כוחות אלו בקלי קלות באמצעות העלאת הדרישה לנסיגה ישראלית מהר דב, ואף הכינו מבעוד מועד עילה נוספת להמשיך בהתקדמותם במידה וישראל תיענה לדרישה זו, בצורת הטענה כי הגליל כולו הוא אדמה לבנונית. בנסיבות כאלו קשה לטעון כי ויתורים טריטוריאליים נוספים יוכלו "להשתיק" את מי שקידש מלחמה כנגד מדינת ישראל, או לעצור אותו מלקדש מלחמה כזו בפועל.
גם בעניין הצבאי הטהור תוצאות הנסיגה אינן מוטלות בספק. לא רק שחזבאללה ושאר הארגונים הלבנונים המשיכו בהתמדה בניסיונות פיגוע, חדירה וירי רקטות על יישובי הגליל, אלא שאחד מניסיונות אלה הוביל בקיץ 2006 למלחמת לבנון השנייה, שגבתה מחיר כבד של 165 חיילים ואזרחים ישראלים הרוגים, מטר של רקטות על כל יישובי הצפון מחדרה עד קריית שמונה, והתערערות של החוסן הלאומי הישראלי במידה שלא נודעה כמותה מאז מלחמת ששת הימים, אז הפגיזו תותחים ירדנים את ערי גוש דן.
עם זאת, אין בכך בכדי לפסול אוטומטית את כדאיות הנסיגה מלבנון; שכן אי אפשר לשכוח שגם להמשך השהות בה היה מחיר כבד בחיי אדם. יש בכך רק בכדי להראות את המחיר שנידונה אומה לשלם עבור הפקרת שטח אסטרטגי לידי כוח עוין. מי שטוען שנסיגה כזאת תבוא ללא מחיר, או תביא לשלום ולשגשוג, מתעלם לחלוטין ממאה שנות היסטוריה ומהמציאות של המזרח התיכון.
על אף הדמיון הרב (הדתי, הלאומי, התרבותי, והאידיאולוגי) בין תושבי לבנון לתושבי הרשות הפלסטינית, ועל אף הדמיון הרב בין החזבאללה לחמאס (באידיאולוגיה המוסלמית הקנאית, בשימוש בטרור כנגד אזרחים כאמצעי מרכזי, בתעמולה דתית ואנטי ציונית, ובאינספור מאפיינים טקטיים) יוכל לקום אדם ולטעון כי אין להסיק מכאן לכאן, משום הרקע הפוליטי, ההיסטורי והגיאוגרפי השונה של שתי הקהילות ביחסן לישראל. והצדק עמו. אף על פי שיש תועלת רבה בשימוש בהשוואה זו, אין היא מהימנה לגמרי. לכן טוב שסיפקה המציאות דוגמא נוספת, מדויקת ואמיתית ככל שניתן לבקש, לתוצאותיה של מדיניות הנסיגות: הנסיגה מעזה בקיץ 2005.
לעיתים רחוקות, אם בכלל, צצה ההבחנה הזאת בשדה החברתי הישראלי, אבל למעשה הנסיגה מעזה יצרה בחבל ארץ זו מדינה פלסטינית עצמאית, הנשלטת ומנוהלת מן המסד ועד הטפחות בידי ארגון פלסטיני שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
ההחלטה לסגת מחבל ארץ המצוי במרכז המדינה, סמוך למרכזי האוכלוסייה שלה, השולט מבחינה צבאית על רובה המוחלט, ולמסרו לידי כוחות אויב (או לכל הפחות, כוחות הטוענים כי הם חדלו להוות אויב) היא תמיד החלטה מסוכנת וגורלית עד אימה עבור מדינה. לפחות, ניתן היה לטעון כך אילו היה בנמצא בהיסטוריה מקרה של ויתור-מרצון כעין זה. אך גם אם קיים מקרה כזה בין דפי ההיסטוריה, ספק אם קרה שנתנה המציאות לידי אנשי הקהילה השוקלת לבצע מהלך כזה דוגמא חיה ואמיתית לתוצאותיו הצפויות.
בידי אזרחי ישראל ניתנה דוגמא כזאת. עזה היא חלון אל העתיד; היא הזדמנות שלא תיאמן להציץ אל קלפיו של היריב ולראות מה הוא מתכנן לשלב הבא. היא נבואה חיה ומוחשית מאד, למה שעתיד להתרחש אם תוקם מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.
מאז הנסיגה מעזה בקיץ 2005 נורו מרצועת עזה קרוב ל18,500 רקטות לעבר ישראל. יותר מ130 ישראלים, אזרחים וחיילים, נהרגו מאז בידי תושבי עזה – בירי רקטות או בדרכים אחרות. הרטוריקה האלימה, המיליטנטית, שקוראת להשמדת ישראל ולרצח תושביה – לא פחתה אלא התעצמה. לרטוריקה בלבד יש כמובן חשיבות משנית, אלא שראינו את תוצאותיה הישירות של רטוריקה זו.
הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה מתנהל ויכוח סוער על תוצאותיו של מהלך כזה או אחר. כאשר התנהל ויכוח כזה בציבור היהודי בארץ ישראל בשנת 1948, לא ידע איש מי צודק ומי לא, מכיוון שאיש לא היה יכול לחזות את התוצאות, קצרות הטווח וארוכות הטווח כאחד, של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הדוגמא האחרונה למקרה כזה התרחשה יותר מ2000 שנה לפני כן, והיא הייתה בלתי רלוונטית מעשרות סיבות שונות. גורמי הכוח ביישוב היהודי שהכריעו בעד הקמתה של מדינת ישראל נטלו סיכון כבד, הימרו – והצליחו. איש לא היה יכול לחזות שכך יהיה.
היום אנחנו יכולים לדעת, בביטחון הרב ביותר שההיסטוריה יכולה לתת – מה יהיו תוצאות המהלך של הקמת המדינה הפלסטינית. הסיבה היא פשוטה: כבר הקמנו אחת כזו. טירוף, כפי שכבר אמרו רבים וטובים, היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות בכל פעם לתוצאות אחרות.
ובכל זאת, עזה איננה יהודה ושומרון, וקשה להניח שהתוצאות יהיו זהות לחלוטין. ניתן להצביע על כמה הבדלים בסיסיים בין עזה ליהודה ושומרון, ולנסות לשער מה יהיו ההשלכות של הבדלים אלו, אם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית.
הראשון הוא התנאים הגיאוגרפיים. בעוד עזה נמצאת רחוק (בקנה המידה של מדינת ישראל הזעירה) ממרכזי האוכלוסייה והשלטון הישראלים, יהודה ושומרון הוא שטח שממוקם במרחק שנע בין 1.52 (בכפר סבא) ל-8 ק"מ (בלוד) מפאותיו המזרחיים של גוש דן, מרכז האוכלוסייה והכלכלה הראשון בחשיבותו של מדינת ישראל, בו מתגוררים יותר מ3 מליון ישראלים. המרחק בין הקו הירוק למגדלי עזריאלי בתל אביב הוא 18 ק"מ. המרחק לנתב"ג, נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, הוא 6 ק"מ, והמרחק לנמלי הים של אשדוד וחיפה הוא 32 ו37 ק"מ, בהתאמה. המרחק לירושלים, בירת ישראל, עיר בה למעלה מ800,000 תושבים ורוב מוקדי השלטון הישראלי, הוא 0 ק"מ. לא רק ש"המדינה הפלסטינית" נמצאת ממש בלב ירושלים, היא גם מקיפה אותה משלושה כיוונים.
במלחמות הראשונות של ישראל כנגד שלטון החמאס בעזה נקבע הרף של 40 ק"מ כקצה טווח הרקטות. הגם שרף זה נחצה בקלות מאז, ניתן להשתמש בו כאמצעי לבדוק אילו מקומות נמצאים תחת סיכון כבד וממשי של שיתוק החיים באמצעות שימוש ברקטות תוצרת בית. במרחק 40 ק"מ מעזה נמצאות אשקלון, אשדוד, יבנה, גדרה, קריית מלאכי, קריית גת, שדרות, נתיבות, אופקים, רהט, באר שבע ועשרות יישובים קטנים יותר; פחות או יותר מליון איש. במרחק 40 ק"מ מיהודה ושומרון נמצאים כל היישובים שבין כרמיאל לירוחם: למעלה מ90% מאוכלוסיית ישראל. שבעה מליון בני אדם.
לכל זאת יש לצרף את העובדה שבעוד עזה היא שטח מישורי ונמוך שאין לו יתרון על סביבתו, הרי יהודה ושומרון הם שרשרת הרים ממנה ניתן לקבל תצפית מדויקת ובהירה מאין כמוה של כל תנועה בשטחים הסובבים אותה, מעפולה עד תל אביב ומנתניה עד באר שבע.
היכולת לשתק את החיים של 90% מאוכלוסיית ישראל, לעצור 90% מהתחבורה הבינלאומית שלה ולפגוע במרכזי שלטון באמצעות צינורות מתכת, חבילת מסמרים ותערובת דשן ביתי, היא מצב בלתי מתקבל על הדעת. שום מדינה שפויה לא אמורה להעניק מרצון יכולת כזו לשום גורם חיצוני, גם כאשר הוא שוחר שלום וידידותי. לעומת זאת, כאשר גורם זה הפגין אינספור פעמים כי יש לו את הרצון, הנחישות והיכולת לפגוע באופן אלים ורצחני במדינה, הרי למסירת יכולת כזאת לידיו יש אך ורק שם אחד: התאבדות קולקטיבית.
הגיאוגרפיה מראה לנו היטב, בנתונים שאי אפשר להתווכח עמם, שהכוח השולט ביהודה ושומרון מחזיק בידיו את היכולת לשתק את מדינת ישראל ולהעמיד אותה בפני סכנה קיומית. מאה ושלושים שנים של סכסוך מתמשך מבהירות למעלה מכל ספק כי יש לו את הרצון העז והברור להשמיד את היישוב היהודי שבארץ ישראל. איך נוכל לתת בידיו את הכלים לעשות זאת?
אבל יש עוד הבדל אחד חשוב בין עזה לבין יהודה ושומרון. בעוד עזה חולקת גבול קצר של 14 ק"מ בלבד עם מצרים, מדינה שמרכזי האוכלוסייה שלה נמצאים מאות קילומטרים מגבול ישראל, ושלאורך מאה השנים האחרונות גילתה יציבות שלטונית יוצאת דופן בהשוואה לשאר מדינות המזרח התיכון, הרי יהודה ושומרון גובלים לאורך למעלה מ70 ק"מ (בקו אווירי שאיננו כולל את פיתולי הירדן) בממלכה הירדנית, שניצבת על כרעי תרנגולת ושולטת על רוב פלסטיני עצום. מעבר לירדן – סוריה, עיראק וסעודיה. בעוד את עזה קל יחסית לנתק ממצרים, בעת הצורך, ניתוקה של "המדינה הפלסטינית" המיועדת מירדן הוא כמעט בלתי אפשרי בלי לכבוש את השטח כולו, הן בשל הגבול הארוך והן בשל השליטה הגיאוגרפית של הרי השומרון על בקעת הירדן.
לו תקום מדינה פלסטינית, שתישלט על ידי אנשי פת"ח "מתונים" שזנחו את דרך הטרור, ומרגישים עצמם מחויבים באמת ובתמים לשלום עם ישראל. לו העם הפלסטיני יקבל על עצמו באמת ובתמים את השלום הזה, יוותר על ניסיונותיו לכבוש את שאר מדינת ישראל, ולא יתמוך בארגונים דוגמת החמאס שינסו לבצע הפיכה ולקחת את השלטון לידם. לו ירקום עור וגידים התרחיש ההיפותטי, המשיחי, האוטופי, המגוחך והבלתי סביר בעליל הזה – מי יוכל להבטיח כי כוח אחר, חזק יותר ואלים יותר, לא יכנס ל"מדינה הפלסטינית" מבחוץ וישתלט עליה כפי שקרה לסוריה, עיראק ולוב בשלוש השנים האחרונות? מי יוכל להבטיח שאחד הארגונים הפונדמנטליסטים השורצים ברחבי המזרח התיכון כדגים בים, לא יקבל את השליטה על מרכזי האוכלוסייה והתחבורה של מדינת ישראל, במקום השלטון הפלסטיני הנאור ושוחר השלום?
